נרקיס ניהול אירועים בע"מ נ' ברמן - פסקדין

החלטה

1.בפני התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב בסך נומינלי של 38,265 ₪. עסקינן בתביעת תאגיד המנהל אולם שמחות כנגד נתבע לתשלום יתרת התמורה שחייב בה בהתאם להסכם הזמנה מיום 28.9.06, במסגרתו הוסכם על הזמנת 300 מנות בתמורה לסך של 170 ₪ לכל מנה ( להלן גם :"החתונה" ; כבר עתה יוער כי שאלת גילום המע"מ במחיר המנה שנויה במחלוקת). בנוסף נתבע סך של 2095 ₪ עבור שירותי הגברה ותאורה כמפורט בהסכם. לכתב התביעה צורף, מלבד ההסכם, מסמך נושא תאריך 30.6.07 שבו לפי הנטען הודה הנתבע, כי עקב קשיים כלכליים טרם שולם חובו לתובעת. אין מחלוקת שסך 23,500 ₪ שולם על ידי הנתבע.

2. בפי הנתבע מספר טענות, המובילות אותו, לשיטתו, למסקנה (שכבר עתה אציין שלא בוססה די הצורך), שעליו לשלם לתובעת סך של 10,000 ₪ בלבד. עסקינן בטענות הבאות. האחת, שהיה על התובעת לספק לו 300 מנות, לרבות המנות עבור האורחים שלא הגיעו (לטענתו 83 במספר), אולם התובעת סירבה ללא הצדקה לעשות כן, ולפיכך הוא זכאי לנכות מן המחיר את סכום המנות שלא סופקו לו. בהקשר זה אף נטען, כי התנייה בהסכם ההזמנה לפיה אין ניתן להוציא מנות ממקום האירוע הנה תנייה מקפחת שהיא בבחינת מתן פרס לתובעת ולטענת הנתבע, שלא נתמכה בדבר, מדובר גם בעשיית עושר שלא במשפט הואיל ו"החברה השתמשה ב- 83 המנות הללו והפיקה רווח ממכירתן ללקוח אחר".טענה שניה היא כי סוכם שמחיר המע"מ יגולם במחיר המנות ולראיה גם התובעת הכירה בכך שעה שבתחילה דרשה ממנו סכום נמוך יותר. לבסוף נטען כי נגרמה לנתבע עוגמת נפש, בסכום שלא פורט, עקב אירועים שקרו לקראת סוף החתונה, כמפורט בתצהירו.

כפועל יוצא, מבקש הנתבע לשלם רק סכום של 10,000 ₪. כל אלה הן טענות שנטענו בבקשה שתמכה בתצהיר, אולם התצהיר עצמו הינו לאקוני והלכה למעשה מפרט מתוך האמור לעיל בעיקר את הטענה לפיה אין היגיון באיסור על אספקת 83 המנות בגין האורחים שלא הגיעו ומזכיר גם את סוגיית עוגמת הנפש הנטענת.

אעיר, כי בבקשת הנתבע נטענו בתמצית טענות נוספות הקשורות עם אירועים שלכאורה קרו עקב נסיונות לגבות את החוב הנטען, אשר אינן רלוונטיות לשאלת עצם החיוב הנטען, ואשר מכל מקום אין מקומן להתברר בין כתלי תובענה זו.

3.שמעתי היום את טענות הצדדים שבפני, ועיינתי במסמכי התיק. התובע לא עמד על חקירת הנתבע ואף אני סברתי כי אין מקום לקיום חקירות בשים לב לכך שעיקר טענות הנתבע הינן משפטיות במהותן. להלן החלטתי.

4.דה-פקטו, אין הנתבע חולק על חובתו לשלם לתובעת סך של 10,000 ₪, ובנסיבות אלה, בשים לב להוראות תקנה 208 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") ותקנה 108(ב) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"מ – 1979, זכאית התובעת לפסק דין חלקי בגין יתרת הסכום שאינה שנויה במחלוקת.

5.באשר לטענה כי רכיב המע"מ גולם במחיר המנות, הואיל ועסקינן בסוגיה עובדתית שראויה לבירור, ושעה שמן האסמכתאות שצירפה התובעת עצמה לכתב התביעה (למשל מכתב ההתראה מיום 8.2.11), עולה כי לכאורה אכן מדובר במחלוקת של ממש, אין מקום למנוע מן הנתבע בירור סוגיה זו (גם אם לכאורה היא אינצידנטלית לעיקר סכום החיוב וגם אם לכאורה בתצהיר שהגיש הנתבע, שאיננו מיוצג, לא הופיעה טענה זו ונטענה רק בבקשתו).

6.באשר לטענה בדבר האירועים שלפי הנטען קרו לקראת סיום החתונה והמזכים לפי הנטען את הנתבע בקיזוז בגין עוגמת נפש, ניתן היה לכאורה שלא ליתן רשות להתגונן מפני טענה זו, שהינה סתמית ואף לא פירטה מה ההשלכה של אותם אירועים ביחס למלוא סכום התביעה על פי ההסכם. יחד עם זאת, לא ראיתי שתגרם לתובעת הכבדה בלתי סבירה על ניהול ההליך אם יתאפשר לנתבע לשטוח את טענתו זו הטומנת לכל הפחות רכיב עובדתי שניתן לבררו (שממילא גם הנתבע כפי הנראה מבין, כי אין בה כדי להוות טענת קיזוז כנגד מלוא סכום התביעה אלא לכל היותר כנגד חלק מינורי ממנה), בפני הערכאה הדיונית.

7.שונה הדבר באשר לטענתו הראשונה של הנתבע. טענתו של הנתבע בקשר עם החיוב בגין המנות שלא סופקו לו הינה במידה רבה, במיוחד בהתחשב במפורט בתצהיר הלאקוני, הינה טענה סתמית. הנתבע לא הבהיר מדוע אין התנייה שבפסקה 8 להסכם ולפיו אין להוציא מזון או שתייה מחוץ לגבולות האולם, ומדוע אין התנייה שבפסקה 1 להסכם ולפיו התחייב הנתבע לשלם את מלוא הסכום המוסכם עבור מלוא המנות ללא קשר לשאלת התייצבות המוזמנים בפועל, מחייבות אותו לשלם את רק את הסכום שהוא מבקש לשלם. הטענה לפיה עסקינן למעשה "בפרס" לתובעת איננה יכולה לשמש כטענה עצמאית או כהנמקה של ממש לטענות הנתבע, שעה שהגיונן של תניות אלה ברור מאליהן, שכן חזקה שגם לתובעת הוצאות בגין היערכות לאירוע עם מספר מוזמנים קבוע. ספק, אם טענה סתמית לפיה עסקינן בתנייה מקפחת יש בה כדי לסייע לנתבע, במיוחד בהתחשב בכך שעסקינן בהסכם האוחז עמוד אחד, ברור על פניו ולא מורכב.

בוודאי שטענה סתמית בדבר עשיית עושר שלא במשפט כתוצאה מהקצאה נטענת של המנות שלא סופקו עבור אירוע אחר, מבלי לציין דבר וחצי דבר באשר לשאלה האם אמנם התקיים אירוע שכזה, באילו נסיבות לפי הנטען הועברו מנות לאירוע אחר וכיוצא באלה, הינה טענה בעלמא בלבד.

8.מצאנו, אפוא, כי בפי הנתבע טענות שחלקן כלל לא נטען בתצהיר. בנסיבות אלה הדין מורה כי טענות כאלה, אפילו אם נטענו בכתב טענות, לא תישמענה (השוו: תקנה 211 לתקנות וכן ע"א 514/64 כהן נ' אשכנזי פ"ד י"ט (1) 696; כן ראו משה קשת הזכויות הדיוניות בסדר הדין במשפט האזרחי מהדורה 15, התשס"ז, 1014-1015 והאסמכתאות שם). אף ראינו, כי טענותיו העיקריות של הנתבע הינן טענות סתמיות שאינן מבהירות די הצורך את השלכתן על חישוב החוב הנטען (ולעניין זה השוו למשל: ע"א 146/68 דולגין נ' ישוע פ"ד כ"ב (2) 302; ע"א 373/69 חונן נ' חגור מושב עובדים להתיישבות שיתופית פ"ד כ"ג(2) 347). מכאן שחלק ניכר מטענות הנתבע תלויות על בלימה.

לכך יש להוסיף את העובדה שגם בטיעוניו בפני לא נתן הנתבע כל הסבר אמיתי מדוע הסכים לחתום על הסכם ההזמנה המפורט, שבו הוסכם במישרין על תשלום עבור מלוא המנות ואף הובהר לו שאין הוא זכאי להוציא מזון מחוץ לאולם. אף לא ניתן כל הסבר אמיתי, חרף טענות התובע בדיון, לשאלת הנסיבות שבהן ערך הנתבע את נספח ב' לכתב התביעה ואשר בו לכאורה הודה הנתבע בחוב ולא טען כל טענה כנגד חישובו או זכותו לנכות מהמחיר בגין מנות שלא סופקו עקב אי הגעת כל האורחים. גם אם לכאורה אין מניעה לטעון טענות בעל פה כנגד מסמכים בכתב, במיוחד שעה שהגרסה העובדתית שמציג הנתבע בתצהירו כמו גם בבקשה, הינה דלה ותמציתית, יש בשאלות אלה כדי להוסיף לספק המתעורר בכל הנוגע לשאלה האם אמנם טענותיו של הנתבע אכן תשכלנה לצלוח את המשוכות – הראייתיות והפרשניות - שמציבות בפניו האסמכתאות המהותיות אשר צורפו כבר בשלב הגשת כתב התביעה בלשכת ההוצאה לפועל.

9.גם לו אניח מראש, כי אמנם הסכימו הצדדים על תשלום מחיר המנות תוך גילום המע"מ במחיר המוסכם (170 ₪ למנה), עדיין נמצא למדים כי סכום החיוב הראשוני, כולל סכום התאורה וההגברה, מגיע נומינלית לכדי כ- 53,000 ₪ (ובכך אני מניח תיאורטית בלבד ולא קובע מסמרות, שמסכום החיוב ניתן לנכות את סכום המע"מ שנתבע). בניכוי הסכום ששולם לתובעת (23,500 ₪), כמו גם הסכום שאינו שנוי במחלוקת ובגינו יש ליתן פסק דין חלקי עדיין נמצאנו למדים, כי טענותיו של הנתבע ביחס לסך של כ- 20,000 ₪ ( במיוחד לעניין הניכוי במחיר), תלויות על בלימה. בנסיבות אלה אין הצדקה לקבל את ההתנגדות באשר לטענות הנתבע הנוספות אלא אם כן יבצע הנתבע הפקדה כספית בקופת בית המשפט כמפורט להלן.

10.מכלל האמור לעיל אני מורה כדלקמן:

א.ניתן בזה פסק דין חלקי המחייב את הנתבע לשלם לתובע סך כולל של 10,000 ₪, שעליו אינו חולק הנתבע. הסכום ישולם תוך 30 יום ממועד המצאת החלטתי זו לידי הנתבע, שאם לא ישולם, יישא בחלוף המועד שנקצב הפרשי הצמדה וריבית כדין, ניתן יהא לגבייה בתיק ההוצאה לפועל נשוא הבקשה ויתווספו לו בשלב זה שכר טרחה בגין נקיטה בהליכי הוצאה לפועל ביחס לסכום זה בלבד.

ב.מתקבלת בזה ההתנגדות מפני התביעה, ככל שהיא נוגעת לטענה בדבר החיוב במע"מ ביחס למחיר המנות המוסכם, וביחס לטענות בגין האירועים שקרו בסוף החתונה ככל שהן רלוונטיות לרכיב עוגמת הנפש (הגם שלא פורט דיו).

ג.ככל שיפקיד הנתבע בקופת בית המשפט סך של 15,000 ₪ תוך 30 יום תתקבל ההתנגדות ביחס לטענותיו של הנתבע באשר לחיוב בגין אותן 83 מנות שלא סופקו כנטען. לאחר חלוף המועד שנקצב לביצוע ההפקדה ולפי העניין, תינתן הוראות דיוניות מתאימות באשר להמשך ניהול התובענה.

ד.בהתחשב בתוצאות החלטתי, איני עושה צו להוצאות בשלב זה.

לעיוני ביום 1.2.11.